פסק-דין בתיק ע"פ 34035-03-11

השופט א' קיסרי:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ז' פלאח) שניתן ביום 12.7.10  בת"פ 3029-01-09, שלפיו הורשע המערער בעבירות של קשירת קשר לפשע, עבירה על סעיפים 499 (א)(1) ו-29 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (" החוק"); ניסיון לקבל דבר במרמה, עבירה על סעיפים 415, 25 ו-29 לחוק; עדות שקר, עבירה על סעיפים 237(א) רישא ו-29 לחוק; שיבוש הליכי משפט, עבירה על סעיפים 244 ו-29 לחוק; ושבועת שקר, עבירה על סעיפים  29 ו-239 לחוק. על המערער נגזר עונש מאסר בפועל למשך שנתיים, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך של 10,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וכנגד חומרת העונש.

כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך שאינו ידוע למשיבה קשר המערער קשר עם ארבעה: שלום אזולאי (" שלום"), אריה וינטרויב ז"ל (" אריה"), מלכה אסא (" מלכה") ומזל משולם (" מזל", וביחד: " הקושרים") לקבל במרמה את כספה ורכושה של גב' אילונה פריד ז"ל (" המנוחה") שהייתה ערירית כשהלכה לעולמה ביום 19.10.04. 

ביום 18.11.04 הגיש המערער בקשה לרשם לענייני ירושה (בתיק מס' 23400) (" הבקשה") למתן צו קיום צוואה, שלפיה הוא הזוכה היחיד, כביכול, בכל כספה ורכושה של המנוחה, לאחר שלטענתו היא ערכה צוואה בעל פה בפני שני עדים, אריה ושלום. לבקשה צורף תצהיר מיום 14.11.04 שבו הצהירו שלום ואריה בפני עו"ד מ' חוטבא (" עו"ד חוטבא") כי בתאריך 18.10.04, יום קודם לפטירת המנוחה, הם ביקרו אותה בבית האבות "בני יהודה"(" בית האבות") ושמעו ממנה כי היא מבקשת להשאיר למערער את כל רכושה וכספה, ולבטל כל מסמך או הוראה אחרת שחתמה עליהם, וכי זו צוואתה האחרונה.

לבקשה הוגשה התנגדות, וביום 11.1.05 הועבר התיק לבית משפט לענייני משפחה בחיפה. ביום 10.10.05 הגיש המערער, באמצעות עו"ד דורית ענבר-סברדליק (" עו"ד סברדליק"), בקשה להוכחת צוואה בכתב אשר נסמכה על תצהיר שתמך בבקשה וכן על תצהירו של שלום, שנחתם ביום 6.6.05 בפני עו"ד סברדליק, שלפיו המנוחה הצהירה בפניו ובפני אריה שהיא מותירה את כל רכושה וכספה למערער וכי היא מבקשת לבטל את כל ההוראות או המסמכים האחרים בעניין זה. הבקשה נתמכה בשני תצהירים נוספים, של מלכה ושל מזל. תצהירה של מלכה נחתם ביום 12.8.05 בפני עו"ד י' הלר, ונאמר בו כי אחת לשבוע היא נהגה להגיע לבית המנוחה ולסייע לה בעבודות ניקיון ובישול. בשנת 2002, בעת ששהתה בבית המנוחה ביחד עם חברתה מזל, ערכה לבקשת המנוחה צוואה בכתב, שלפיה המנוחה מבקשת שכל הכספים בבנק לאומי, הדירה ברחוב פינסקר 15 והדירה ברומניה (וביחד " הרכוש") יועברו למערער לאחר מותה. תצהירה של מזל נחתם ביום 18.8.05 בפני עו"ד סברדליק, ולפיו בשנת 2002 היא הגיעה יחד עם מלכה לבית המנוחה כדי לנקותו. באותו היום ביקשה המנוחה ממלכה כי תכתוב עבורה צוואה והיא הכתיבה לה כי ברצונה להוריש את כל כספה ורכושה למערער. מזל הייתה עדה לעריכת הצוואה .

בכתב האישום נטען כי התצהירים הם תצהירי שקר שהוגשו לבית המשפט במטרה לקבל שלא כדין את כספה ורכושה של המנוחה. עוד נטען כי המערער קשר קשר עם שלום, אריה, מלכה ומזל במטרה לקבל את כספה ורכושה של המנוחה במרמה בנסיבות מחמירות. המערער העיד בהליך משפטי עדות כוזבת, הגיש לבית המשפט תצהירי שקר ושיבש מהלכי משפט. בגין כל אלה ייחסה המשיבה למערער את העבירות כאמור לעיל.

בישיבת בית משפט קמא מיום 7.4.09 כפר המערער בעובדות כתב האישום, ולאחר שנשמעה מסכת הראיות ניתנה ביום 12.7.10 הכרעת הדין והמערער הורשע בעבירות שיוחסו לו.

בהכרעת הדין קבע בית משפט קמא כי הוא דוחה את גרסת המערער וכי המערער עשה עליו " רושם גרוע", עדותו הייתה הססנית והוא התחמק ממתן תשובות. בית משפט קמא דחה את הסבריו של המערער בקשר לקרבתו למנוחה כמו גם בקשר לרצונה להוריש לו את כל רכושה, וקבע כי הוכחה בפניו המסכת העובדתית הבאה:

" המערער היה, ככל הנראה, במצב כלכלי רעוע; המנוחה הכירה את המערער משכנות קודמת והיא אף נכחה במסיבת בר המצווה שלו, לפני שנים רבות. הכרות זו לא הייתה מעמיקה, ועובדה שאיש מאלה שטיפלו דרך קבע במנוחה, כגון העובדת הסוציאלית ואחרים, לא כתב שהמנוחה הזכירה אותו בפניהם; מצבו הכלכלי של משולם (שלום, א"ק) היה בכי רע, והוא היה בהליכי פשיטת רגל; המערער סבר, שכעת נקרית בפניו הזדמנות לשפר את מצבו הכלכלי, על כן חבר עם משולם ועם אחרים, להציג מצג שווא, לפיו המנוחה כביכול הורישה לו את כל רכושה וכספה, ולשם כך הוא נזקק לתצהירים מפיהם של אנשים שישמשו "עדים" לצוואה; המערער ביקש ממשולם ואזולאי להגיע לבית האבות, ופנה למצהירים השונים, לאחר מות המנוחה, ואף הגיע עימם לעורכי הדין לשם חתימה על תצהירים, והיה פעיל בכל השלבים הנ"ל, כולל הגעה יחד עימם לעורכי הדין".

בית משפט קמא קבע כי המערער פעל על מנת לקבל את רכושה וכספה של המנוחה תוך שימוש בתצהירים שקריים שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה, אלא שהדבר לא עלה בידו בשל הפתיחה בהליכים פליליים, שעיכבו את ההליך האזרחי לאישור הצוואה.

הן מזל והן שלום הודו בחקירתם במשטרה שתצהיריהם אינם משקפים את האמור בהם. בעדות שמסר שלום בפני בית משפט קמא וכן בפני עו"ד ירון רג'ואן (" הכונס"), הוא העיד כי תוכנם של התצהירים אינו אמת, כי הוא מעולם לא שמע את המנוחה מבקשת להוריש דבר למערער וכי הוא כלל לא אמר את הדברים המיוחסים לו בתצהירים. בית המשפט בחר לאמץ את גרסתו של שלום כפי שנמסרה בפניו ובפני הכונס, על פני זו שנמסרה בתצהיריו יחד עם זאת הוא קבע גם שלאור גרסאותיו הסותרות " את הכרעת הדין יש לבסס על ממצאים נוספים וחזקים, מעבר לדברי העד".

בחקירתה במשטרה, חזרה בה מזל מהאמור בתצהירה וטענה שלא הייתה עדה לאירוע שבו הכתיבה המנוחה צוואה או כל דבר אחר למלכה, וכי המנוחה לא חתמה על דבר. גם בעימות שנערך במשטרה בין מזל ובין מלכה (ת/27) חזרה מזל על דבריה בפני החוקר (ת/29). בעדותה בבית משפט קמא הוכרזה מזל כעדה עוינת, מאחר שסתרה מהותית את הודעתה במשטרה כאשר חזרה על האמור בתצהירה והעידה כי שמעה את המנוחה אומרת שהיא "רוצה שהכול יהיה ליוסי (המערער, א"ק)" (עמ' 48 לפרוטוקול ש' 30). בית משפט קמא העדיף את גרסתה של מזל במשטרה ובעימות מול מלכה, ודחה את גרסתה שלפיה הצהירה המנוחה בפניה ובפני חברתה מלכה על כוונותיה להוריש את הכול למערער. מזל ושלום חיזקו האחד את גרסתו של האחר, כאשר החלקים בעדותו של שלום שהתקבלו על ידי בית משפט קמא כדברי אמת שימשו כחיזוק לעדות מזל, ועדותה של מזל במשטרה שימשה חיזוק לעדותו של שלום.

בית משפט קמא קבע כי הוכח בפניו שהמערער התכוון במעשיו לרשת את המנוחה, וכי הוא היה מודע לכך שהתצהירים שהגיש לבית המשפט מציגים מצג כוזב. הוא קבע כי מעשיו של המערער, קרי עריכת התצהירים השקריים והגשתם לבית המשפט לענייני משפחה לשם קבלת רכוש המנוחה במרמה, והחזרה על תוכנם השקרי של התצהירים בעדותו, מוכיחים את כוונתו לגרום לעיוות דין, ובכך לשבש מהלכי משפט. בעניין האישום בשבועת שקר קבע בית משפט קמא כי המערער אמנם לא חתם על התצהירים, אך מאחר שהוא היה זה שיזם את כתיבתם ואת חתימת המצהירים עליהם, ואף נכח בעריכתם, הרי שהפך שותף לכתיבתם. חזרתם של שלום ומזל מתוכן התצהירים מעידה על מודעות המערער לשקרים האמורים בהם.

טרם גזירת דינו של המערער מנה בית משפט קמא את השיקולים הרלוונטיים לעונש, ובהם חומרת העבירה ואי הבעת חרטה מצידו של המערער מצד אחד, ומצבו האישי, המשפחתי והבריאותי של המערער וכן חלוף הזמן עד למועד גזירת הדין מצד שני, ולבסוף גזר את דינו של המערער כאמור.

תמצית נימוקי הערעור

בערעור טען המערער טענת להגנה מן הצדק עקב אכיפה בררנית, לאור העובדה כי חלק מהקושרים לא הועמדו לדין. המערער טען גם לקיומם של מחדלי חקירה, בין היתר בשל הימנעות מחקירת המזכירה של עו"ד סברדליק אשר נכחה בזמן חתימתו של שלום על התצהירים. כמו כן הלין המערער כי המשטרה נמנעה מבדיקת תצהיריו של שלום בידי גרפולוג מומחה. המערער טען כי המשטרה ניהלה חקירה מגמתית - חוקרי המשטרה לא קיבלו את כל חומרי החקירה, לא בדקו את החומר שהתקבל ונמנעו מלבצע פעולות חקירה ובכך פגעו בהגנתו של המערער. המערער העלה גם טענה שהחקירה בעניינו התנהלה באופן בלתי הוגן והפנה בעניין זה למכתבה של עו"ד סברדליק לחוקר, שבו נאמר שהחקירה שניהל לוותה ב" איומים, חקירות והפחדות" וכי עורכי הדין ועדי הצוואה חשו מאוימים ומפוחדים במשך כל מהלך החקירה.  כמו כן נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר נתן אמון בגרסת העד שלום, נוכח השקרים והסתירות הרבות שעלו מן התצהירים שעליהם חתם. לטענת המערער בית משפט קמא שגה כאשר לא האמין למזל אשר חתמה על תצהיר בפני עורך דין, וחזקה כי התצהיר תצהיר אמת הוא. עוד הוא טען כי עדותו שלו הייתה אמיתית וכנה וטעה בית המשפט כאשר לא קיבל את גרסתו.  נטען גם כי בית משפט קמא טעה במידת האמון שרחש לעדים מלכה, מזל ושלום ובכך שהאמין הן לעו"ד סברדליק והן לשלום גם יחד. עדויותיהם של השניים סותרות ולכן לא ניתן לקבל את שתיהן. עוד נטען כי בית המשפט לא קבע ממצא מהימנות לגבי עו"ד מ'  חוטבא. כמו כן נטען כי בית משפט קמא טעה בהסקת מסקנות ובקביעת עובדות שלא הוכחו בפניו. לחילופין נטען כי יש להקל בעונשו של המערער בשל חלוף הזמן, בשל נסיבותיו האישיות הקשות, ובשל היותו הלום קרב ואב לילד בן עשר שאותו הוא מגדל לבדו.

המשיבה תמכה בהכרעת הדין של בית משפט קמא, ובתשובתה לערעור היא טענה כי לא נפל כל פגם בהכרעת הדין וכי מרבית הטענות שהועלו בערעור נטענו כבר בפני בית משפט קמא, נידונו ונדחו על ידו. לטענתה, הכרעת הדין מנומקת ומבוססת ואין כל מקום להתערב בה. המשיבה חזרה ופירטה את הראית והעדויות שעליהן נשען בית משפט קמא בהכרעת דינו, וחזרה על טענתה כי הרשעתו של המערער בדין יסודה. ביחס לעונש טוענת המשיבה כי העונש ראוי ומידתי ואין להתערב בו.

דיון